העבודה "שדות תלויים" בוחנת סוגיות בנושא מעגל החיים והזיכרון ואת הקשר ביניהם. היא מבקשת לבחון אם סוף מעגל החיים האורגני הוא סוף הקיום, מה נשאר אחרי הסוף, אם הזיכרון של מה שהיה הוא חלק בלתי נפרד מהקיום שלו, ואם קיום הזיכרון במנותק ממקומו הראשוני שומר עדיין על הקשר ועל היחס למקור.
יתר על כן, "שדות תלויים" מנסה לברר מהו המנעד של הזיכרון, ואם מה שאינו נעים, יפה או רצוי נשמר, או שמא בני אנוש מעדיפים להדחיק אותו מהתודעה או אף להעלים ולמחוק אותו לחלוטין.

מטבע הדברים, הזיכרון דק, שברירי, עדין ונתון באופן תדיר לסכנת הרס ושכחה. כדי לשמר אותו מן הראוי למנות "סוכני זיכרון", כפי שאמר אדם ברוך המנוח בסרט שילדיו יצרו לזכרו.
עתה נותר לבחון מהו אותו זיכרון ומהם מאפייניו. מן הראוי לבדוק, למשל, אם החוח היבש והעדין שהורחק ממקומו הראשוני מזכיר לכול את הצמח הירוק והבשרני שהיה בשיא תפארתו, או רק הדוקרניות שנשתמרה בו היא עדות וזיכרון אותנטי למה שהיה ואיננו.
כן כדאי לבחון אם פאר העבר שהיה בעץ נותר כזיכרון בקליפתו. שכן, אותה קליפה, החלק האחרון שנשאר אחרי התפרקות ליבת העץ וחזרתה לאדמה, גם היא בשלבי התפרקות כמעט סופיים.
קליפת העץ מקיפה את ה"אין", חלל, שהוא בעצם הסוף האולטימטיבי, שלא היה קיים ללא הקליפה. גם היא בתורה תהפוך ל"סוף".
לשון אחר, נשאלת השאלה אם הזיכרון הוא ה"אין", החלל או שמא הקליפה היא הזיכרון, או אם לא יהיה זיכרון אם לא תהיה קליפה.

בדומה לקליפה שננטשה על ידי ליבת העץ, חוחים ודרדרים צומחים, בקרקעות דשנות שננטשו.
במקרים רבים אלה אזורי מעזבה שהיו בעבר מטופחים, גינות עשירות במינרלים וחומרי דישון אורגניים.
יש מקום לתהות אם קוצים אלה משקפים את יפי העבר או שיופיים עומד בפני עצמו ללא תלות בעבר.

החוחים היבשים בעבודתי, אוצרים את זיכרון העבר עת היו רעננים, גמישים ונעו בעדינות ברוח. לאחר שסיימו את תפקידם האבולוציוני (הפצת זרעים), נותרו יציבים במקומם, יבשים ושבירים. עם הזמן הם יתפוררו וישובו לאדמה.
האם הצמחים העתידיים יינקו את זיכרון העבר מן האדמה שאליה יתפוררו החוחים?

נעמי זך, ספטמבר 2019