שני מזלי

אוצר: פריד אבו שקרה

שמי שני מזלי, ונולדתי בתל אביב בשנת 1977,  אני קרמיקאית, וכקרמיקאית, אני קצת כימאית, חוקרת חומרים, צורות וגדלים , מחויבת לטפח צד טכני חזק, וגם חוזקה פיזית. כמובן אני גם יוצרת ומכינה כלים. לרוב כלי אוכל ובשנה האחרונה גם כלי ירייה, אקדחים מחומר.

עיקר עבודתי היא עם בני אדם , לרוב נשים, והיכולת שלהם לביטוי אישי דרך החומר. אני מאמינה שכל אחת מאיתנו יוצרת מתוך עולמה הפנימי ומושפעת מהקשר של עולם פנימי זה אל העולם. אנחנו מתקיימות בתווך הזה שבין המחשבות והדמיון שלנו לבין כל מה שמזין אותנו. 

ככולנו, גם אני מוזנת לא מעט מהתקשורת הציבורית, הרבה רדיו, מעט טלוויזיה ותקשורת כתובה, כך קרה שנחשפתי לכתבות על רצח נשים. הציקה לי העובדה שאישה נרצחת, לא משנה איך ומה הסיבה, ביום למחרת הידיעה הזו היא כמו רסיס ברוח, נעלמה כלא הייתה. כאב לי והייתי נשארת עם שם של מישהי שמעולם לא פגשתי, ולא מצליחה להשתחרר. רואן, דיאנה, יעל...

התחלתי לייצר כדים גדולים, כד לכל נרצחת, וחשבתי שכך לא תיעלם. יהיה לה זכר גם מעבר למספר האנשים שאהבו אותה, מעבר לילדיה, מעבר לשכנותיה וחברותיה, יהיה לה זיכרון קיים.  הכד אמנם לא יכיל את אפרה, אבל הוא יכיל את אפר זכרונה המדומה.

אל האקדח הגעתי כדרך התקשורת והרבה דרך היכרותי עם רלה מזלי ופועלה בקואליציית 'האקדח על שולחן המטבח'. פרוייקט הפועל למנוע ולהפחית אלימות קטלנית בכלי ירייה נגד נשים, בתוך משפחות ובמרחב האזרחי כולו. שפרוייקט החל ביישום מעשי של מחקר שפורסם בשנת 2009, אשר חשף פנים בלתי-נראות של תעשיית האבטחה והשמירה בישראל, כולל תופעה של רצח והרג בנות ובני משפחה בנשק אבטחה שנישא מחוץ לעבודה.

האקדח היווה עבורי סמל לביטוי שפה אמנותית , המכילה את הרצון שלי ליצור מתוך נקודת מבט משמעותית, שתשאיר את הצופה באי נוחות. ליצור מתוך רצון לקחת חלק בתהליכים שמשכו את תשומת ליבי, בעיקר מקרי האלימות שנשים מעורבות בהן.

כך התחלתי לייצר אקדחים מחימר, עדינים ושבריריים, כמו החיים. ידעתי שמי שיראה את האקדח, ישאל, יימשך, יתעניין, ומטרתי הייתה להעלות את הנושא למודעות, להביא אותו לידי שיחה. האם זה נורמאלי שבישראל מסתובבים כול כך הרבה נשקים ברחובות?

בהתחלה הכנתי תבנית לחיצה של חצי אקדח, והאקדח יצא שטוח ודי מצ'וקמק. עם הזמן התארגנתי על תבנית יותר איכותית של אקדח שלם לחומר יציקה. והאבסורד שהמודל לתבנית היה אקדח צעצוע.

רוב האקדחים שלי לבנים, או תכולים. הם לא יכולים להרוג. הם עדינים. חלק מהאקדחים שלי צבעוניים או פרחוניים. לעומת אקדחים אמיתיים הם כמעט תמיד שחורים, מתכתיים, קרים וכבדים. הורגים נשים, גברים וילדים.

חלק מהאקדחים שרופים בטכניקת הראקו, המביאה לידי ביטוי את יופיו הסדוק של החיים, שהוא מושלם בחוסר שלימותו, שברירי ונפיץ. זה ביטא בעיני באופן מושלם את החיים לצד אקדח,  אם יש כזה בבית.  

המטרה היא שתחשבו שהם יפים ואולי תרוצו איתם הביתה ותניחו אותם במקום בולט. אין אחד שיעבור לידם אדיש, אין אחד שלא ישאל ואתם תספרו ותרתמו למאבק, כי כולנו מחויבים לחברה נקייה מכלי ירייה במרחב האזרחי, חברה בטוחה.

מאז השביעי באוקטובר, רבים מאיתנו פועלים מתוך טראומה, פחד וכאב, ועשרות אלפי א/נשים הגישו בקשה לאישור נשיאת נשק. צ'כוב כתב שאקדח שמופיע במערכה הראשונה ירה במערכה השלישית. זהו סימן הזהרה עבורנו, נשקים אלו יהוו איום מתמיד על סביבתם, ויהפכו את החברה למסוכנת יותר לכולנו.

שני מזלי, נובמבר 2023, קרית טבעון