הילאל אש

אוצרת: ניצה כהן מור
אוצר ראשי: אילן בק

"טקסט אלכימי אומר - בראותך את השחור שמח - כי זו תחילת העבודה."

(רות נצר, מסע לתוך עצמי)

הילאל אש, אמנית רב תחומית ומטפלת, מעזה לגעת במעמקי נפשה הפרטית ובמעמקי הנפש המשותפת שלנו. חייה המקצועיים נעים כנחש המתפתל בין היצירה לבין הטיפול. נראה שהם משלימים זה את זה ומאפשרים אחד את השני.

בתערוכה זו מציגה הילאל ציורים גדולים, חלקם מצוירים בצבעי עיפרון, חומר שאינו רגיל לפורמטים בגודל זה, וחלקם באקריליק. ציורי העיפרון הם הפשטה מורכבת של תצלומים או דימויים שאותם היא הופכת לפאזל צבעוני מהתל. הילאל מתבוננת בתצלומים משפחתיים מתקופות שונות ומציירת אותם. אביה כילד בפיקניק משפחתי, שלושה דורות של נשים הניבטות מציור אחר, אחותה ואמה. היא חוקרת את נפשה ומערסלת את הסיפורים הדורשים העמקה ומחקר. אליהם, מצטרפות אלות ודמויות נשיות מיתולוגיות שמעגנות אותנו לעולם מטריארכלי שבו שלטה תבונה אחרת, עם רציונל אחר, שנראה שהילאל מחוברת אליו. הצבעוניות הסוחפת עם תנועות המכחול או העיפרון מושכת אותנו לתוך מערבולת הקיום שלה שבמרכזם זרע של שקט, נקודה של אור, נביעה של אמת.

זאת, אל מול השחור הדביק, האטום, הנוזלי של הזפת. חומר הנושא בחובו ריח, מגע של כבדות, אספלט, תהום. השחור שמטביע אותנו, אך שימש לפי המיתולוגיה היהודית להצלתו של מנהיג דגול שהוביל את עמו לארץ המובטחת. הוא עצמו, לא זכה להיכנס אליה. המיצב 'שירת נשים' הוא מונומנט שהוא ספק סרקופג, ספק מזרקה, ספק תיבה אל החופש. גודלו וצורתו מזכירים מומיה מצרית, ומטרתו, כמו התיבה של משה, להשיט את מיטב בנינו למחוזות מבטחים. לא על נהר החיים הנצחי אלא הרחק מכאן, עד יעבור זעם, כדי שיוכלו לשוב אלינו עם השקט והשלום ולהמשיך את חייהם.

בחירותיה הצבעוניות של הילאל אינן תוצר של רציונליות קפואה ומחושבת אלא של חשק, של אינטואיציה. הן לא מגיעות מהשכל או מתכנון מוקדם, אלא ממה שנובע ממעמקי ישותה או מתוקשר מחוכמתן של קודמותיה, אלות ראשוניות שחיו לפני שהפטריארכיה צבעה את הכל באפור. הקונטרסט בעבודותיה בין צבע לשחור, בין דמעות לתקווה, בין תנועה לקיפאון נע כמו צעיף, כמו תכריך השוזר אותם לכדי אמת פשוטה של קיום.