רנה ר. בקין ז"ל

אוצר: אילן בק

"לעברי נודעת משמעות עצומה ביצירה שלי. אין ספק – העיירה, המשפחה והשואה הן ממרכיביה של תפילת השחרית שלי. [...] השואה היא אירוע השיא והחוויה המכוננת והמובילה עבורי. גילי הצעיר, העוצמה, מורכבות האירועים, והשתלשלותם בתקופת השואה ולאחריה, הם המסד."

כך מתארת רנה ר. בקין בספר "אני ואינך" (עמ' 36), את מקורות ההשראה ליצירתה. אכן מרכיב השואה נוכח ועובר כחוט השני ברבות מהעבודות של בקין. בתערוכה מוצגות עבודות שבהן נושא השואה מוצהר וזועק, דוגמת העבודות מהסדרה "למה לא?" ולצידן עבודות דוגמת הסדרה "פרוכת" שנושא השואה בה מוצנע יותר.

כמי שעברה את תקופת השואה בפולין ואיבדה אב ואחות יקרים, ניתן להניח שבדומה למרבית השורדים, התקופה הנוראה הזו חרתה בה צלקות גופניות, נפשיות ורוחניות. למרבית השורדים הייתה זו פגיעה טראומטית, שבחלקה נמשכה כל ימי חייהם. היא התבטאה בין היתר בזעזוע נפשי גדול שעברו, בתחושה שהיו ב"פלנטה אחרת" ושאין באפשרותם לשתף בכך אחרים, ושלא הצליחו לעבד תהליכי אבלות על יקיריהם שנרצחו מכיוון שהיו עסוקים באותו זמן בהישרדות.

מהמוטיבים המרכזיים ביצירתה של בקין עולה הגריד, הסריג, השתי והערב. רשת קווים אנכיים ואופקיים המאפשרת התמצאות מוצבת לצד מערכות קוים אלכסוניים, מתפתלים וכאוטיים. מלחמת העולם השנייה יצרה שבר והרס בכול תחום אפשרי. יותר מהמתח בין סדר לחוסר הסדר, זה הצורך להיאחז במשהו קונקרטי, ליצור מערכת קורדינטות המאפשרת את ההתמצאות במרחב, הצורך בלתפקד, בלהיות נורמלי. 

בתערוכה מוצגות עבודות מהסדרה "למה לא?", המבוססות על תצלום אויר של מחנה ההשמדה אושוויץ, שצילמו בעלות הברית באוגוסט 1944. השאלה המטרידה "למה לא?", לקוחה מן השאלה המלווה אותנו, כנראה, עוד היום - למה לא הפציצו? אך באותה מידה, שאלה זו יכולה להתבסס על התחושה שהשורדים זכו בחייהם על חשבון יקיריהם, שאלה אופיינית ששאלו את עצמם לא אחת: "למה דווקא אני שרדתי ואחרים לא?"

הפרוכת בבית המקדש הפרידה בין ההיכל לבין קודש הקודשים, המקום המקודש ביותר.

פרופ' דליה מרקס, במאמרה "אארוג, כי אליך נפשי תערוג: הפרוכת במקדש, אורגותיה וסמליותה", כותבת, שבבית המקדש הראשון ארון הברית היה מוצב בקודש הקודשים. בתוכו או בסמוך לו היו, לפי המסורת, שרידי קדושה כמו צנצנת המן ומטה אהרון. בבית המקדש השני, ארון הברית כבר לא היה ורק אבן השתייה ניצבה בבסיס קודש הקודשים. בתכנון המקורי, הפרוכת הסתירה את המקום שבו עמד ארון הברית, אולם בימי בית שני, היא "הסתירה" את מה שכבר לא היה שם. באופן זה, הפרוכת לא מנעה את המבט על הארון ועל כלי הקדושה היקרים, אלא על היעדרם - היא הסתירה את ההעדר וחיפתה על הרִיק. לכן הפרוכת הייתה לא רק חיץ, אלא חפץ כשלעצמו, כומס קדושה ומעביר אותה. היא ייצגה את הזיכרון החי של ההעדר.

אחד ממנגנוני ההתמודדות של השורדות והשורדים עם הטראומה היא ההדחקה ומרביתם אפשרו לעצמם לדבר ולחשוף את שעברו, רק בשנים המאוחרות לחייהם.

העבודות מסדרת הפרוכת עוסקות בגילוי והסתרה, מרמזות ומכסות. בדומה לפרוכת, בקין מכסה על קודש הקודשים שלה, על ההעדר, על הריק. כמו פרוכת, בקין כמסה לעצמה קדושה והייתה בחייה לזיכרון החי של הנספים, של יקיריה.

אילן בק, מרץ 2023, קרית טבעון