צביקה אלטמן

אוצרים: אילן בק, ניצה כהן מור

צביקה אלטמן נמצא במסע אל מקום החיבור עם העצמי. הוא פורץ שביל, מפלס את דרכו, ודרך האומנות הוא מנהל דיאלוג עם היהדות, הסופיזם, היצירתיות והאינדיבידואליות, הזהות הלאומית והאישית.

אלטמן מספר איך ויתר על "סיר הבשר", עבודה מסודרת שאביו ארגן עבורו כמכונאי מטוסים בתעשייה האווירית ועל בחירתו בחיפוש דרכו האישית שהביאה אותו לעסוק באמנות. 

מפגשו של אלטמן עם ספרה של ג'וליה קמרון "דרך האמן", חידד את משמעות היותו אמן עבורו. העבודה על האני העצמי באמצעות טכניקות של כתיבה אינטואיטיבית, נועדו לעורר את היצירתיות שלטענת קמרון היא חלק מהDNA הרוחני שלנו. אלטמן החל לכתוב בכול בוקר שלושה דפים עם תחושותיו ומחשבותיו. דפים אלה נאספו במשך 17 שנה. לפני ארבע שנים הוא החל להשתמש בהם כחומר גלם בעבודותיו. המחשבה המופשטת שתחילה קיבלה את ייצוגה בכתב על הנייר, הפכה לחומר גלם ייחודי שיש רק לו, בציוריו ובפסליו. 

אלטמן אימץ את דימוי השחף בהשראת ספרו של ריצ'ארד באך, "ג'ונתן ליווינגסטון השחף". שחף זה מוצא את ביטויו בפסלים ובציורים, כאחד המגביהה עוף, היוצא מהתלם ומהקונצנזוס ונלחם על הבחירות שלו. אותה התעקשות המאפיינת אמנים להגיע למיומנות גבוהה ולרדוף אחר השלמות. להגיע למקום של הגשמה עצמית.

דרך סדרת פסלי הצבר, בוחן צביקה את הדימוי שהפך לאנלוגיה לחיבור לארץ, כגדר המפרידה בין העמים ובכך ממשיכה לקיים את הסכסוך בין שני הצדדים. צד אחד רואה בצבר סמל לילידי המקום, כאנטיתזה לדמות היהודי הגלותי (למרות שהצבר בעצמו היגר מדרום אמריקה מהמאה ה 19). עבור הצד השני הצבר מסמל את החיבור לזיכרון של הכפר שאינו, שכול מה שנותר ממנו אלו גדרות הצבר. אלטמן בפסליו עוטף את הצבר בדפי הטקסט, חומר הגלם האישי שלו, שהפכו ללא קריאים. בכך הוא מקהה את הקוצים וקורא לצדדים לוותר על הנרטיב, על הגדר. 

המפגש של צביקה עם הסופיזם החל בשנת 1994 ובשמונה השנים האחרונות הוא מתרגל את המחול הסופי עם מורה. ה"סמאע", טקס הריקוד הסופי, מייצגת מסע מיסטי של עלייה רוחנית של האדם דרך התודעה, הדבקות והאהבה לאל. המחולל בסמאע נוטש את האגו שלו, מוצא את האמת, את הקרבה ללב, לאל ומגיע לאיחוד שיש בו שלמות.  עבורו הריקוד הוא מפגש עם עצמו בממד שהוא מעבר למקום וזמן, מחולל בכל רגע מציאות חדשה. 

הריקוד הסופי יוצר מצב מדיטטיבי בו המחולל מסתובב סביב צירו כחיבור אל האלוהות. בוידאו "אחד", משנת 2020, אלטמן משלב בין אהבתו לסופיות ומסורת היהודית, כאשר חולל עטוף בטלית וחובש כיפה, בדיוק כמו שהוא מתחיל כל בוקר את היום בהנחת תפילין ותפילה. 

בראשית הייתה אנרגיה, מחשבה, שקיבלה את ייצוגה בצורת כתב, דיו על נייר. בהמשך הדפים שנאספו והפכו לחומר גלם, נהיו לא קריאים, אבדו את הנרטיב, היכולת לשאת את הרעיון. הכתב הפך למקצב, והמחשבה שהייתה רעש הפכה להיות אנרגיה של קצב, סדר, שקט. המסע מתחיל ביציאה מגדרנו, בביטול גדרות "הצבר", כדי שהדרך תוכל גם להוביל אותנו פנימה. הוא מתחיל בשאיפה למצוא את הציר שסביבו מסתובב הכל, מקום של זהות, וחיבור לעצמי. 

Edward Abbey, סופר אמריקאי הנודע בתמיכתו בשימור הסביבה, אמר ש "כל אדם זקוק למקום שיוכל ללכת אליו ולצאת מדעתו בשלווה", משפט המלווה את צביקה אלטמן תקופה ארוכה. אלטמן מזמין אותנו למקום ללא גדרות ואגו, שבו נוכל לצאת מהדעת ולהיות בשלווה, באחדות. אותו מקום ראשוני, לא שיפוטי, של קצב התוף ופעימות הלב, המקום שבו נמצאת החמלה והאהבה. 

אילן בק, נובמבר 2024, קרית טבעון