נחרטת בנוף

נוגה שביט

אוצר: פריד אבו שקרה 

הקול הרועם והלחישה החרישית, הרבגוניות והמונוכרומטיות, כל הניגודים האלה יחד יוצרים עלילה ויזואלית, שנוגה שביט מגוללת באמצעות רעיונות קוטביים וקיצוניים לפעמים, בטכניקה ובביצוע לא שגרתיים, כדי לתת לעצמה ביטוי. כל אחת מהעבודות בתערוכה טעונה במשמעויות ובסמליות מיוחדות. האגדה היא חלק משביט ומהמציאות שלה. באמצעות המיתוס היא מחברת בין העבר וההווה, כאשר הטכניקה והצבע המתווספים לצילום המעובד מביאים לגילוי משטחי העבודה מתוך פציעתה, חדירה לרקמותיה – סקרנותו של הצופה מתעוררת. שביט משתדלת שהצבע והטכניקה לא ישמשו רק לכיסוי שטח בדימויים של עצים ויערות עבותים. היא מבקשת להשפיע על הצופה פסיכולוגית ופיזית, לסייע לו להיות מודע חזותית לצבע ולטכניקה, כדי להבהיר לו איך לחוש נפשית את העבודה. מראה היערות הרוויים פצעים מעורר אצל הצופה אסוציאציות רבות, ובהן האלימות והיופי של הצבע האדום. אלה מזמינים את הצופה להתקרב אל העבודה ולגעת בה. כך נוצר מצב שבו חושיו של המתבונן מתכתבים עם היצירה, והוא חי את הסיטואציה של החלום וההזיה הוויזואלית והאסתטית.

האומנית מנכיחה את זיכרונותיה, חודרת אל הפצעים המוגלתיים. דרך פרדוקס ושיתוק מנסה לחדור אל הלא מודע; החדירה הכרחית לאחר שהיא הגיעה אל סף קריטי בין המודע והלא מודע. זהו ניסיון לחלץ את הזיכרונות המודחקים ממקומם החשוך והסודי ולהניחם על השולחן, לעיין בהם מתחת לאור ולבחון אותם. הזיכרונות הכואבים חוזרים ומופיעים בחייה של האומנית כהתקפי חרדה, מתוך חיפוש אחר דרכים שיסייעו לה לשרוד ולשכוח. כיפה אדומה נולדה מתוך רגשותיה הנפיצים ונשימתה החנוקה, העצובה והכועסת. נראה שנגה שביט היא כיפה אדומה, שמנסה לסכם את המלחמה באמצעות האדום, צבע הדם שבו זמנית מבטא והשמחה, כמו ניסיון ליצור דיאלוג בין הרוצח לבין הקורבן. כיפה אדומה היא מטפורה לאדם שהרג את הילד התמים שבתוכו – האדם שהוא הרוצח וגם הנרצח. ואולי זה האור שנולד מתוך השחור הפנימי. אפשר לומר שיצירתה של שביט היא מיתוס אישי קיומי, שמעורר את חושיו של הצופה וחושף את האמת האנושית.

שביט נתקפה הרהורים שהלכו והתעצמו בעוד התודעה שלה התרחבה, עד שהצליחה לנסח תשובות לתופעות רבות ולתת מענה לשאלות המורכבות שעלו בראשה. זאת הייתה מעין חוויה סופית, שמתרחשת מחוץ לטווח החושים, משוחררת מכבלי המציאות וההיגיון. שביט מתכתבת עם האמן וליד אבו שקרה דרך המימד הסופי הנוכח בלב עבודותיו. בתחילת דרכו האמנותית וטרם התוודע אל הסופיות, הוא חתר להתקרב אל אלוהים – והצליח לעשות זאת לאחר שהתוודע לאמונה הסופית^.

נגה שביט חוזרת ביצירותיה שוב ושוב לאותם תכנים: גיהנום מול גן עדן, חיי שפע מול איום ההכחדה. אלה סתירות שמבטאות את המחאה של האמנית נגד חברה אנושית מעוותת ומתפוררת, שמובילה את עצמה אל התהום. שביט זקוקה לנייר, לצילום, לכלים ולטכניקות שלה כדי לחפור, לפצוע, לקרוע ולהגיע אל לב העבודה – הרקמות הרגישות, הקרביים, הפצע המדמם. היא בוחרת את היער של עצמה ומחפשת בו מפתח, הוכחה, חלון שדרכו היא שולחת מבט אל המעמקים. שביט מבקשת את היקום של היופי והאהבה – היקום שאיננה רוצה בכיליונו.

 

פריד אבו שקרה, נובמבר 2023, קרית טבעון