עבדאללה כנעאן

אוצרים: אילן בק, ניצה כהן מור

   עבדאללה כנעאן נולד ומתגורר בטמרה. בצעירותו למד ציור אצל הצייר חליל ריאן. בשנות העשרים לחייו החל בלימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל ולאחר שנה עבר ללמוד גרפיקה במכללת ויצו חיפה. במשך שנים רבות עיקר עבודתו ופרנסתו היו ממשרד הגרפיקה שבבעלותו. את הרומן שלו עם החומר הקרמי התחיל בשנת 2005 בהנחיית האמנית מנאל מורקוס, והיום העבודה עם החומר היא עיקר עיסוקו.

   בעבודותיו מצר כנעאן על הקדמה והאורבניזציה ועל הפגיעה בצורת החיים המסורתית. בין מגוון הדימויים שהוא משתמש בהם בולטים העז השחורה והצבר. שניהם אומצו על ידו כסמלים של החברה הערבית הכפרית המסורתית בארץ. בנוסף הוא עוסק בעבודותיו בפצע שנפתח בשנת 1948. פצע כואב שלא מצליח להגליד ומכיל בתוכו פליטות, הלאמת קרקעות וכפרים שנמחקו כאשר הצבר ששימש כגדר, ממשיך לצמוח בשטחם ומשמש סוכן זיכרון לכפר שאיננו.

  החיבור של כנעאן לעז התחיל בביקור במרוקו. הוא מספר שהביט נרגש בעיזים המטפסות על עצי הארגן. בשובו לארץ הוא החל להבחין שבדומה למרוקו גם בסביבת נוף מגוריו מסתובבים עדרי עיזים. היות ודימוי העז לא הרפה ממנו,  הוא החל ליצור תבליטים, פסלים וציורים על אריחי קרמיקה שמכילים את העז באופנים ובצורות שונות. העיסוק בעיזים הביא אותו לחקור את סוגיית העיזים המקומיות וחוק העז השחורה. חוק זה נחקק בשנות ה50 ונועד להגביל ולצמצם את כמות העיזים, בתואנה שהרעייה שלהן פוגעת בשטחים הטבעיים. הדבר גרם להרבה מגדלים להפסיק להחזיק עדרים מה שהוביל לירידה דרמטית במספר העיזים ואיבוד פרנסה מסורתית עבור משפחות רבות. כעבור כמעט 70 שנה ובמיוחד לאחר השריפה הגדולה שהתרחשה בכרמל, שונה החוק ביוזמתו של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.  הרשויות הבינו שהעיזים בעצם עוזרות להקטין התפשטות של שרפות ע"י כך שהן אוכלות את ענפי העצים הנמוכים.

   העז השחורה הייתה במשך אלפי שנים חלק מהנוף המקומי. בשל היותן מקור לחלב, בשר, עורות וצמר, כלכלת הכפר התבססה עליה וכך היא הפכה לחלק מהזהות המקומית של החברה הכפרית הערבית וסמל לחיבור לקרקע. הציירים האוריינטליסטים של תחילת המאה ה- 20 (כמו ראובן רובין וזאב רבן), ראו ברועים הכפריים ועדריהם את הדימוי הקרוב ביותר לתקופת האבות ואמצו את חזותם כחלק מהזהות המקומית המתגבשת. מאוחר יותר קדישמן מאמץ את דימוי הכבש כאייקון המייצג עבורו ישראליות אותנטית, חיבור לאדמה, מקומיות ושורשיות.  בו-בזמן נושא אייקון זה על גבו את מוטיב האיל של המסורת היהודית – עם אסוציאציות של תום, קורבן ועקידה.

  ביהדות העז הייתה חלק ממצוות עבודת יום הכיפורים שהיו מקיימים בתקופת בית המקדש. בטקס נהגו לשלוח את השעיר (התיש, זכר העז) אל הצוק המכונה "עזאזל". השעיר כיפר על חטאי העם ביחד עם השעיר האחר, שהוקרב בבית המקדש.

  עבדאללה כנעאן בפסלי העיזים מביע את כמיהתו לחזרה לחיים פשוטים ונינוחים עם תחושת שייכות ופחות קונפליקטים. הצבר והעז הפכו לסמלים הנמצאים בשימוש אצל שני העמים, הממחישים גם את קיומו של הדמיון והקרבה על פני השונות. היהדות והאסלם חולקים את סיפור העקידה. יצחק וישמעאל נצלו ברגע האחרון מלהיות קורבן. במיוחד היום, הגיע הזמן שניקח כולנו אחריות על מעשנו, שנכיר כול אחד בקיומו, צרכיו ותרבותו של האחר. משום שאולי בפעם הבאה, לא יהיה מי שיעצור את אברהם מלהשתמש במאחלת.

אילן בק, נובמבר 2024, קרית טבעון