דנה לו-יון

במפגש עם דנה לו-יון יש שקט. שקט מיוחד, כמו של מים. איטי, נוכח, נמצא ברגע. שקט של התבוננות. כששוהים בו מעט מגלים את התנועה שלו. כמו עלים הזזים מעט ברוח עדינה, מים הנדמים כעומדים אך מפעפעים לאיטם. כשהייתה ילדה, אביה לימד אותה ואת אחותה להיות במדיטציה, באי עשיה. כשדיבר מספרת לו-יון, היא יכלה לראות את המחשבות שלו יוצאות ומשייטות. החוויה הזו נוכחת באופן שבו היא רואה את מי שסביבה.

לו-יון מציירת דמויות מחייה, את הקרובים אליה: שני ילדיה, אבא, אמא, אחות, חברות, בן זוג. "כשאני אוהבת מישהו אני מציירת אותו" היא אומרת. היא חוזרת שוב ושוב אל אותן דמויות, מעמיקה את ההיכרות והמפגש איתן. היא מציירת מתוך התבוננות, בצילומים או בדמויות עצמן, רגעים שקפאו בזמן, אך ככל שמתבוננות בהם, מתגלה אותה תנועה איטית, שלווה. עם השנים התנועה מעמיקה. הדמויות המצוירות מתמלאות רבדים ופנים.

האדם אותו היא מכירה וחוקרת יותר מכל הוא עצמה. תערוכה זו כוללת מקבץ של דיוקנאות עצמיים של לו-יון מתקופות שונות. הם מתארים הוויה רגשית, קיומית המשתנה עם האירועים השונים שמלווים את חייה: לידות, מוות, גידול ילדים, פרידות, אהבה. נראה שתמיד היא מתבוננת, על עצמה ראשית, וכסוג של המשך שלה על הסובבים אותה.

ציוריה הם הרבה יותר מפני השטח שלהם. הם כמו ריכוז של מחשבות, תחושות, הרהורים שנוצקים לתוך צבע וקו. לכל דמות בוחרת לו-יון טכניקה באופן אינטואיטיבי. היא מעדיפה טכניקות 'חופשיות', כאלו שתופסות רגע, מצב. לרגעים אלו יש עומק, כמו הסתכלות לתוך הנשמה של אלה שהיא מכירה באמת. הדמויות בעבודות הן חלק מתבנית הנוף שבו הן ניצבות, בין אם הנוף של הדף ובין אם נוף שהוא חיצוני להן. הן חלק מהדף והמרחב, לא נפרדות אלא מתמוססות לתוכו, חלק מהשלם, מהאחדות. "אני זוכרת את הלך הרוח שהייתי בו בכל אחד מהציורים" אומרת לו-יון. הבחירה החומרית, הקו, כתמי הצבע, לוקחים אותנו לנבכי ישותה, לנבכי הנפש והרוח, ומחברים אותנו לעולם המורחב שהוא היא.

ניצה כהן מור

אני
מול מכונת קפה שלא עובדת
באה והולכת
בזמן שהעבירו את אבא שלי חדר

מאיה
על ספה במלון בליסבון
אור אחר בחדר
חזרנו מהים
גיל ההתבגרות

שון
מהופנטת מהפנים של הילד שלי
מחפשת את עצמי בו
כתם הלידה נעלם מתחת לזקנקן

אמא
בהליכת הבוקר בכפר קטפנו פרגים וחרציות ושמנו באגרטל הכחול שקנינו במפעל זכוכיות
אמא מתיישבת לעיין בספר שירה אנגלי שהיה מונח על המדף של בעלי הבית הקודמים

אבא
כשאבא שלי היה מספר היה לו מבט רחוק רחוק והיה אפשר לראות את המחשבות שלו

אחותי
הכול קרה מהר מדי. אני רוצה לזכור אותך שמחה

יובל
מי שאני אוהבת מביט בפעם הראשונה בחצר שאני בוהה בה כל יום

ולי ועלמה
עלמה מתעטפת בשמיכה ונשענת על הקיר ליד החלון להתחמם מהשמש
אמא שלה מפסלת כלב ים על שולחן העץ הגדול