מוניקה הדרי

אוצר אילן בק

מוניקה הדרי נולדה בעיר סיגט ברומניה. בשנת 1944, בהיותה בת עשר,  הגיעה עם אחיה הצעיר לאחר גלגולים רבים לארץ ונקלטה בקיבוץ גבת, ומאז היא שם.

את הרומן עם החומר החלה מוניקה בסוף שנות השבעים, במהלך לימודי הוראה לאמנות במכללת אורנים ובהשפעת מורתה הראשונה בחומר חנה צונץ. מאוחר יותר המשיכה ללימודים בבצלאל, שם רכשה את מקצועיותה בתחום. מוניקה מספרת: 'מחנה צונץ קיבלתי את ההשראה לעבוד בחומר בחרדת קודש ואת האהבה לחומר ולהוראה. במחלקה לעיצוב קראמי בבצלאל בראשות גדולה עוגן העמקתי בצד המקצועי והרחבתי אופקים'.

את הסטודיו בקיבוץ גבת הקימה מוניקה במהלך הלימודים בבצלאל, ועם הזמן הוא נהפך לענף עצמאי מבחינה כלכלית. תחילה חשבה לעבוד באופן תעשייתי - לצקת כלים ולהכשיר חברים שישתלבו בעבודת הייצור. אבל כשהרעיון לא צלח, החליטה לבסס את הסטודיו על עשייה עצמית ולהתמקד בעבודת יד ואובניים. עם השנים, לצד עיצוב הכלים בקדרות פונקציונלית לא ויתרה על הצד האמנותי, שאותו הציגה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל.

המסכות מלוות את חיי היצירה של מוניקה ולאורך השנים הן הוצגו בתערוכות כמו הסדרה "חומר שרוף" שהוצגה בתערוכה "פיסול בחומר" בירושלים, העבודה "ארוזיה" שהוצגה בביאנלה הראשונה לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב, מסכות שנעשו כביקורת על המלחמה בכורדים לאחר מלחמת המפרץ והעבודה "ישני עפר" שהוצגה במשכן לאומנויות עין חרוד.

מוניקה כותבת על עשיית המסיכות "המידות והפורמט הזה מתאימים לי כשדוחק בי איזה צורך רגשי לביטוי; המעבר מיצירת כלים על גבי האובניים לעבודת-יד בלבד, מאפשרת ביתר קלות, ... לעבור מנושא למשנהו. זה וגם זה נשארים במידות ובגבולות של כפות הידיים שלי. זהו ההסבר שלי לעצמי מדוע אני שבה שוב ושוב אל הפורמט של פנים-מסכה, אף כי דרך העיבוד וסיבת העשייה משתנים ומתחדשים מדי סדרה ותקופה."

המסכות באות להגן, מכסות על הפנים, אך הן גם מאפשרות להביע דעה, רגש וביקורת. בדומה לתיאטרון ביוון  העתיקה, על מנת לאפשר לקהל לראות ולשמוע מרחוק, המסכה הקצינה את הבאת הרגש ונבנתה בצורה שהגבירה את קולו של השחקן, כך גם המסכות של מוניקה מגבירות את קולה. המסכות אינן נעימות, הן שרוטות, פצועות וחבולות, כול אחת וייחודה הדק, מצטברות לאוסף של חוויות של פגיעות, אובדן, אלימות, כעס וביקורת.

פנים וידיים

פנים לכאן ולכאן –
לעיתים גלויים, לעיתים מצפינים
לעיתים חושפים טפח,
אך מכסים טפחיים.

פנים המכסות על הפנים
ופנים המתגלה על הפנים.
פנים של אנשים.

תמיד הם גירו את סקרנותי.
הפעם העזתי לנגוע בקצוות האצבעות…
בנגיעה זו מנסה לשתף גם אתכם.

מוניקה

הרצון להציג את מוניקה הדרי בגלריה קינן זמן רב, הקטליזאטור קרה כאשר מצבה הבריאותי של מוניקה התדרדר ולאחרונה פונה הסטודיו והוחזר לקיבוץ. כשהגעתי לבחור עבודות לתערוכה בעיצומו של פינוי הסטודיו, מה שנשאר מכול העבודות הרבות היו בעיקר המסכות. באופן אירוני הסתבר שאולי אלו העבודות שמוניקה יותר התחברה אליהן ולכן הן גם יותר מייצגות אותה.

לצערנו הרב זאת תערוכת פרידה ממוניקה שהייתה דמות חשובה ומובילה בנוף העשייה הקרמית בארץ. אומנם המסכות נועדו להסתיר אך כאן הן יותר חושפות את הפְּנִים, את הרגש והרגישות לסבלו של האחר. כמו המסכות בעבודה "אירוזיה", בסוף כולנו מתפרקים ואין ספק שהפנים של מוניקה יחסרו בסצנה של הקרמיקה בארץ.

אילן בק, יוני 2023, קרית טבעון.